בפוסט הראשון כבר רמזתי על תחושה השייכות שלי לארץ המדהימה הזו.
את ההרגשה הכי הכי חזקה שלי הרגשתי כשנכנסתי ל nagoya castle.
טירה מימי הסמוראים שנבנתה במאה ה-17 ע"י השוגון הראשון טוקוגאווה איאסו.
מרגע הכניסה לאתר, הרגשתי זרם עצום של התרגשות בכל הגוף.
צעידה לאורך גינות זן מיוחדות, שביל אבנים ובית תה עתיק הפכו את המסע פנימה לעוצמתי, הרשתי במנהרת הזמן.
בכל צעד קדימה האדרנלין הלך והתגבר, תחושה עילאית, לא מוכרת, אושר, סקרנות, והתמוגגות למראה יופי אינסופי של פשטות ושל טבע.
(יפן היא אלוהי הפרטים הקטנים).
צעידה ארוכה בשביל הובילה אל גשר אבנים כשבסופו שער עצום בגודלו, ענק ממדים.
בדיוק באותה הנקודה עצמתי עיניים כדי להכיל את המקום, את הסיטואציה ויכולתי לחוש את הקימונו הגדול עוטף אותי, את החרב מונחת לה באבנט והבנתי שאם הייתי פה, אז הייתי סמוראי (טירוף של רגע...).
השער מוביל אל שביל מוקף חומה עוצמתית.
לשמיעת צעדי המטיילים יכולתי לחוש ולשמוע את אותם סמוראים מהלכים בהליכה אצילית ואיטית, בידיים שלובות מאחורי הגב,מתנהלים בשיחות קשוחות ובקול בס.
הגענו אל הטירה!!!
עוצמה זו המילה המדויקת בכדי לתאר את גודלה ומימיידה. גרם מדרגות אינסופי ניצב באמצע ואני מטפסת קומה אחרי קומה גומעת בשקיקה ובסקרנות של ילד את התערוכות והמייצגים.
היסטוריה של ממש!!!
קסדות וחרבות, קימונו מהפנט וחדרים משוחזרים לפרטי פרטים מלווים בתאורה מתאימה גורמים לתחושה כי הזמן עצר מלכת.
במקום יש גם מוזיאון קטן המוקדש לתאטרון הנו המסורתי - מחזות אטיים, מינימליסטיים, השחקנים עוטים מסכות, המטרה של התנועות האטיות של השחקנים היא להגשים אידאל של יופי מסתורי שרב בו הנסתר על הגלוי.
בעודי כותבת שורות אלה, אני מרגישה כל נים ונים בעמקי נשמתי, כל פעימת לב מתחזקת ואותו אדרנלין ממלא אותי שוב.
לכל אחד יש מקום קסום משלו, ברוכים הבאים לקסם שלי.
את ההרגשה הכי הכי חזקה שלי הרגשתי כשנכנסתי ל nagoya castle.
טירה מימי הסמוראים שנבנתה במאה ה-17 ע"י השוגון הראשון טוקוגאווה איאסו.
מרגע הכניסה לאתר, הרגשתי זרם עצום של התרגשות בכל הגוף.
צעידה לאורך גינות זן מיוחדות, שביל אבנים ובית תה עתיק הפכו את המסע פנימה לעוצמתי, הרשתי במנהרת הזמן.
בכל צעד קדימה האדרנלין הלך והתגבר, תחושה עילאית, לא מוכרת, אושר, סקרנות, והתמוגגות למראה יופי אינסופי של פשטות ושל טבע.
(יפן היא אלוהי הפרטים הקטנים).
צעידה ארוכה בשביל הובילה אל גשר אבנים כשבסופו שער עצום בגודלו, ענק ממדים.
בדיוק באותה הנקודה עצמתי עיניים כדי להכיל את המקום, את הסיטואציה ויכולתי לחוש את הקימונו הגדול עוטף אותי, את החרב מונחת לה באבנט והבנתי שאם הייתי פה, אז הייתי סמוראי (טירוף של רגע...).
השער מוביל אל שביל מוקף חומה עוצמתית.
לשמיעת צעדי המטיילים יכולתי לחוש ולשמוע את אותם סמוראים מהלכים בהליכה אצילית ואיטית, בידיים שלובות מאחורי הגב,מתנהלים בשיחות קשוחות ובקול בס.
הגענו אל הטירה!!!
עוצמה זו המילה המדויקת בכדי לתאר את גודלה ומימיידה. גרם מדרגות אינסופי ניצב באמצע ואני מטפסת קומה אחרי קומה גומעת בשקיקה ובסקרנות של ילד את התערוכות והמייצגים.
היסטוריה של ממש!!!
קסדות וחרבות, קימונו מהפנט וחדרים משוחזרים לפרטי פרטים מלווים בתאורה מתאימה גורמים לתחושה כי הזמן עצר מלכת.
במקום יש גם מוזיאון קטן המוקדש לתאטרון הנו המסורתי - מחזות אטיים, מינימליסטיים, השחקנים עוטים מסכות, המטרה של התנועות האטיות של השחקנים היא להגשים אידאל של יופי מסתורי שרב בו הנסתר על הגלוי.
בעודי כותבת שורות אלה, אני מרגישה כל נים ונים בעמקי נשמתי, כל פעימת לב מתחזקת ואותו אדרנלין ממלא אותי שוב.
לכל אחד יש מקום קסום משלו, ברוכים הבאים לקסם שלי.
תגובות
הוסף רשומת תגובה